נאום השר קרעי במליאת הכנסת: קו אידאולוגי חד וברור

נאומו של השר קרעי במליאת הכנסת לא היה עוד נאום פרלמנטרי שגרתי. זה היה נאום שמטרתו להציב מראה מול המערכת השלטונית, ולהעלות לדיון ציבורי שאלות יסוד על מהותה של הדמוקרטיה הישראלית.

בדבריו, הציג השר תפיסה שלפיה דמוקרטיה אינה רק הליך טכני של הצבעה אחת לארבע שנים, אלא מערכת שלמה שבה הריבון – הציבור – הוא מקור הסמכות האמיתי. הוא תקף מציאות שבה, לטענתו, מוקדי כוח בלתי נבחרים משפיעים על קבלת ההחלטות יותר מנבחרי הציבור עצמם.

הנאום עסק במתח שבין רשויות השלטון, בתפקידם של שומרי הסף, ובשאלה האם המערכת מגנה על הדמוקרטיה – או מגבילה אותה בשם ערכים שמנותקים מרצון הבוחר. השר לא ניסה לרכך את דבריו, ולא חיפש קונצנזוס מדומה. להפך – הוא בחר בקו ברור, גם במחיר עימות ציבורי.

דבריו עוררו תגובות סוערות במליאה ומחוצה לה. חברי כנסת מהאופוזיציה האשימו אותו בפגיעה במוסדות המדינה, בעוד שתומכיו ראו בנאום ביטוי לאומץ פוליטי ולנכונות לומר את מה שרבים חושבים אך חוששים לבטא.

מעבר לרעש התקשורתי, הנאום סימן כיוון: מאבק על דמותה של הדמוקרטיה הישראלית. מאבק בין תפיסה אליטיסטית-משפטית לבין תפיסה עממית-ריבונית. זהו מאבק שצפוי להמשיך ללוות את השיח הציבורי בשנים הקרובות, והנאום במליאה היה אחד מרגעי השיא שלו.