10.04.26 – כ"ג בניסן התשפ"ו

״וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה’ לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ״.

אמר לו משה לאהרן: אהרן אחי, יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של מקום, והייתי סבור או בי או בך, עכשיו רואה אני שהם גדולים ממני וממך (רש״י).
היום השמיני למילואים, שבעה ימים של הכנה מגיעים אל שיאם בהקמת המשכן, ודווקא אז קורה האסון. נדב ואביהוא מקריבים אש זרה, ללא ציווי, ואש יוצאת ואוכלת אותם.
אך תגובתו של משה מלמדת שאין כאן מקריות. זה חלק מהתכנית. דווקא ברגעי השיא, ברגעים של התעלות, נדרשת מסירות נפש, ודווקא מהקרובים ביותר.
ולמה דווקא הם, ולא משה ואהרן?
התורה מגלה לנו כאן שלעיתים מסירות הנפש הגדולה ביותר מתגלה דווקא בדור הצעיר. זה הרוצה לפרוץ קדימה, לעשות מעבר למה שנדרש, ופועל מתוך להט, תעוזה ואמונה.
לפעמים הם גם טועים, רצים מהר מדי, אבל הכוונה טהורה, והלב כולו נתון לשליחות. רחמנא ליבא בעי.
ומי שחי כאן בשנתיים וחצי של מלחמת התקומה יודע זאת היטב.
עם ישראל נמצא בתהליך של עלייה והתעצמות יהודית ולאומית, ובפרט במלחמה בחזיתות השונות. יש הנהגה נחושה שמובילה, אבל בלי הדור הצעיר שמתגייס, שמתנדב, שנלחם, לא היתה רוח להניע את מפרשי ספינת הקרב הישראלית, והיינו טובעים חלילה בגלי הרפיסות והכניעה באולפני התבהלה, שכוחם המחליש הולך ונחלש.
בכל רגע, ובוודאי בימים אלו, חובה עלינו לזכור ולהזכיר:
מי הביא אותנו עד הלום?
הנכונות של חיילינו הקדושים למסור את נפשם למען עם ישראל בארץ ישראל, היא שמקדשת אותנו – בקרובי אקדש.
השבוע ציינו את יום השנה לפטירת מו”ר הגאון רבי מאיר מאזוז זצ”ל. אחד הנושאים שהיו בנפשו היה שמירת השבת.
סיפרו כי מרוב זהירותו, אם ראה ילד שהדליק בטעות אור בשבת, היה מקבל על עצמו תענית באותו השבוע.
כי השבת איננה עוד מצווה, היא יסוד האמונה, ומי שמכבד את קדושתה מתחבר לעברו המפואר ומבטיח את נצח ישראל. ״כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים״.
לצערנו, בשבת האחרונה נפל דבר בישראל. שופטי בג״צ בחרו לרמוס ברגל גסה את קדושת השבת, בהחלטה המנותקת מרוח העם, ממסורתו ומזהותו. תוך שהם מגדירים מחדש ״פיקוח נפש״ כהפגנה של ערב רב אנרכיסטי נגד לוחמי ישראל.
זהו ניתוק לא רק מהחוק, אלא מנשמת אפה של המדינה היהודית.
מי שבז לעברו אין לו כבוד בהווה ואין עתיד לו ולדעותיו. כך אותם שופטים וכך היועמ״שית המודחת וחבריה לאופוזיציה הרודפים בחמת זעם את תלמידי החכמים, עד שאומרים: מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור. כולם כבגד יבלו ויאבדו בתהום הנשייה.
לעומתם, גדולי ישראל, שתורתם נטועה במסורת הדורות, מעמידים תלמידים ומעצבים עתיד גם לאחר הסתלקותם.
יהי רצון שזכות מו”ר תעמוד לנו ולכל עם ישראל, שלוחמי ישראל יחזרו עטורים בכתר ישועה ובעטרת נצחון ושנזכה לגאולה השלמה במהרה בימינו.

שבת שלום ומבורך