15.05.26 – כ"ח באייר התשפ"ו
״וְאִתְּכֶם יִהְיוּ אִישׁ אִישׁ לַמַּטֶּה, אִישׁ רֹאשׁ לְבֵית אֲבֹתָיו הוּא… אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״.
ואתכם יהיו – כשתפקדו אותם, יהיו עמכם נשיא כל שבט ושבט. באותות – כל דגל יהיה לו אות, מפה צבועה תלויה בו, צבעו של זה לא כצבעו של זה (רש״י).
בפרשתנו נצטווה משה למנות את בני ישראל לפני יציאתם אל הארץ המובטחת, אך התורה מדגישה שלא מדובר בהמון חסר פנים. כל שבט נמנה לעצמו, לכל מחנה דגל משלו, צבע משלו, זהות משלו ותכונה המייחדת אותו.
האחדות האמיתית איננה מחיקת ההבדלים אלא היכולת לחבר ביניהם. חז״ל אמרו: ״כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות״. לכל שבט יש את ה״צבע״ שלו, את הדרך המיוחדת לו, ודווקא מתוך המגוון הזה נבנה עם ישראל.
אבל חשוב לא פחות: ״אִישׁ אִישׁ לַמַּטֶּה״. כל שבט ממנה את נשיאו, את מי שמכיר את אנשיו, חי את עולמם ויודע להנהיג אותם באמת. רק מי שבא מתוך המחנה מסוגל להבין את לב המחנה.
לצערנו, בשנים האחרונות יש מי שמרבים לדבר בשם ״האחדות״ ו״איחוי הקרעים״, אך בפועל מבקשים להשתיק, לפסול ולבטל כל קול שאינו שייך למחנה שלהם. במקום לכבד את ריבוי הדעות, הם מבקשים לכפות דעה אחת, תרבות אחת ומערכת ערכים אחת. מי שסבור שרק הוא ״הנאור״, ״המקצועי״ או ״הראוי״, לא מסוגל לאחדות.
הרעה החולה שמעמיקה את הקרעים בעם מתחילה כאשר קבוצה מצומצמת משוכנעת שרק לה מותר להחליט, למנות, לקבוע ולשפוט. ההצגות השבועיות בבית הדיקטטורים בבג״צ, ההכרזות בתקשורת התעמולה והקמפיינים המשותפים באופוזיציה ובארגוני השמאל, נועדו לעיתים להעביר מסר אחד: ״אני ואפסי עוד״. רק ״משלנו״ ראוי. רק ״משלנו״ ייכנס בשער.
כל עוד תרבות השחץ והגאווה הזו תמשיך לשלוט, אי אפשר יהיה באמת לאחות את הקרעים. אי אפשר לדבר על אחדות תוך ביטול חלקים גדולים מהעם, ובוודאי לא כאשר מדובר בציבור עצום שלא מוכן לוותר על חרותו.
אבל בעזרת השם נתגבר עליהם. הם הולכים ומתמעטים, השקפתם הולכת ומדלדלת, מצטמצמת לכדי ״רק לא״, ודגלם מלא בפיח שחור המטשטש את זהותם. לעומתם, אנחנו הולכים ומתגברים, יחד עם רוח גבורת העם ולוחמינו, במורשת, בערכים, בחיבור לתורה, לעם ולארץ. עם ישראל חי.
היום אנו מציינים את יום ירושלים, ושמחים בשמחתה של עיר הקודש שחוברה לה יחדיו. עיר שהיא סמל לאחדות אמיתית. אמרו חז״ל: ״ירושלים לא נתחלקה לשבטים״. היא שייכת לכולם, ויש בה מקום לכולם.
בשבת בפרקי אבות למדנו על אחד הניסים שבירושלים: ״מעולם לא אמר אדם צר לי המקום שאלין בירושלים״. מי שנותן מקום לחברו, גם מקומו נשמר. ומי שחושב שיש מקום רק בשבילו, סופו שגם את מקומו יאבד.
ביום ירושלים נישא תפילה שנזכה לאחדות אמיתית, כזו שאינה מבטלת את הציבור אלא מעצימה אותו, ושבמהרה תתקיים בנו נבואת ישעיהו על ירושלים:
״וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה וְיֹעֲצַיִךְ אַחֲרֵי כֵן יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק קִרְיָה נֶאֱמָנָה״.
