22.05.26 – ו' בסיון התשפ"ו
"אַתֶּם רְאִיתֶם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם… וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכׇּל הָעַמִּים" (קריאת התורה לשבועות).
חג השבועות, יום מתן תורה, הוא היום בו קיבל העולם את האישור הסופי לקיומו. אמרו חז"ל: "התנה הקדוש ברוך הוא עם מעשה בראשית ואמר להם: אם ישראל מקבלים את התורה אתם מתקיימים, ואם לאו אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו".
ולנו עם ישראל, יום מתן תורה הוא גם השלמת תהליך היציאה לחירות שהחל ביציאת מצרים. מגמת פנינו ביציאה היתה להגיע למתן תורה: "בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה".
ביציאת מצרים יצאנו לחירות גשמית, אבל החירות האמיתית היא החירות הרוחנית, וכמו שאמרו רבותינו: "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה". קבלת התורה, היא הערובה לכך שנישאר בני חורין לעולם. כאשר יש תורה ויש ערכי נצח שמגביהים את האדם למעלת עבד השם, אי אפשר לחזור לעבדות בשר ודם. עבדיי הם, ולא עבדים לעבדים.
בפרשת נשא שנקרא השבת מצוה התורה על עבודת בני לוי, איש איש על עבודתו ועל משאו. רבותינו במדרש שואלים: מדוע הקדימה התורה את בני קהת לבני גרשון הבכור. כדי להסביר זאת הם מביאים את הפסוק בספר משלי, שאותו נוהגים לקרוא בחג השבועות: "יְקָרָה הִיא מִפְּנִינִים וְכׇל חֲפָצֶיךָ לֹא יִשְׁווּ בָהּ". בני קהת זכו לשאת את ארון העדות, ומי שנושא את התורה הוא גם זה שצועד בראש.
אם נתבונן, נראה שבשונה מחג הפסח וחג הסוכות שיש בהם מצוות מעשיות מיוחדות, אכילת מצה וישיבה בסוכה, בחג השבועות אין מצוה מעשית מיוחדת. כי התורה איננה מצוה זמנית ליום אחד, אלא יסוד תמידי ונצחי לחיינו.
שמעתי פעם דבר יפה: במוצאי סוכות, אנו מקפלים את הסוכה ומכניסים למחסן. כך גם במוצאי פסח, כלי הפסח חוזרים למקומם עד לשנה הבאה. אבל במוצאי שבועות צריך להיזהר שלא להכניס את התורה לארון עד לשנה הבאה…
התורה היא נזר מלכות לראשנו, סוד כוחנו ויסוד קיומנו. כאשר אנו אוחזים בה, הולכים בדרכה ומציבים בראש המחנה את נושאיה, אנו בני חורין באמת. וכפי שאמר רב סעדיה גאון: אין אומתנו אומה אלא בתורותיה.
באומה עטורת תפארת כזו, לא יוכל אף כח שבעולם להשתעבד, לא אויבים מבחוץ ולא עוכרי ישראל מבפנים. וכמו שהבטיחנו הקב"ה במתן תורה: "וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ".
