05.06.26 – כ' בסיוון התשפ"ו
"וַיֹּצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא".
אוכלת יושביה – בכל מקום שעברנו מצאנום קוברי מתים. והקב"ה עשה לטובה, כדי לטרדם באבלם ולא יתנו לב לאלו (רש"י).
המסופר בפרשתנו הוא אחד הרגעים המכוננים והמשפיעים ביותר בתולדות עמנו, ולצערנו לא לטובה. הסתכלות מעוות על המציאות, שנבעה מעין רעה ומחוסר אמונה, וגרמה נזק לדורות.
משה שולח שנים עשר מרגלים כדי לסלול את הדרך אל הארץ המובטחת. כולם ראו את אותם הדברים, אך לא כולם פירשו אותם באותו האופן. יהושע וכלב ראו הבטחה, עוצמה ועתיד. עשרת המרגלים האחרים ראו פחד, איום וייאוש. לא המציאות הייתה שונה אלא העיניים שהביטו בה.
חז"ל אומרים שהמרגלים "אמרו בפיהם מה שלא ראו בעיניהם". לכאורה הרי תיארו את מה שראו. אלא שהם בחרו לפרש כל דבר לרעה. כשהקב"ה טרד את יושבי הארץ באבלם כדי להגן עליהם, הם ראו "אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ". כשהם ראו ערים בצורות, הם ראו עוצמה של האויב במקום פחד מפני ישראל. אפילו את פירותיה המופלאים של הארץ הצליחו להפוך לסיבה לקטרוג: "כשם שפרייה משונה כך עמה משונה". מי שמבקש לראות חושך, ימצא חושך גם באור הגדול ביותר.
חטא המרגלים לא היה רק טעות בשיקול דעת. הוא היה פגם היורד לעמקי הנפש, שגרם לעיוות הנורא הזה של הפיכת טובת הארץ לדיבתה, והפיכת המציאות המבורכת לסיפור של ייאוש. לכן הפך ל"בכייה לדורות".
גם בימינו יש מי שמתפרנסים מהוצאת דיבת הארץ. השבוע ראינו זאת היטב בדיון בבג"צ נגד ההחלטה שאישרתי בממשלה להפסיק את ההתקשרות עם עיתון "דיבת הארץ", עיתון שמוציא פעם אחר פעם את דיבת ארצנו, חיילינו ולוחמינו רעה בעולם כולו. במקום שהייעוץ המשפטי ייצג את עמדת הממשלה, כפי שמתחייב מתפקידו, הם ושאר עוכרי ישראל בחרו להתייצב נגד העם. אותם קולות שמתקשים לראות את צדקת דרכנו, את גבורת לוחמינו ואת זכותנו על ארצנו, ממשיכים גם היום להדהד את רוח המרגלים.
מדהים לראות כיצד אותם אנשים מגיעים תמיד לאותה מסקנה, גם כשהמציאות טופחת בפרצופם. אם נלחמים, זה לחינם. אם פועלים לממש את הלחץ הצבאי דרך הישג מדיני, זו הפקרה. אם מגייסים את טראמפ למלחמה לצידנו, אנחנו מדינת חסות. ואם מתווכחים איתו, אנחנו מחריבים את היחסים. המסקנה ידועה מראש, ואת הנימוק נתאים לנסיבות.
תבהלנים מול מפיחי תקווה. רואי שחורות מול בעלי עין טובה. תעמולנים מול רואי נכוחה. מפיצי דיבה מול אוהבי הארץ. שופרות של ייאוש ופחד מול "עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ".
עד שחוק השידורים יעבור בקרוב ויפרק את מונופול התבהלה של השמאל על התודעה, בינתיים לצערנו בקרב ה"עיתונאים" שמתווכים לנו את המציאות, היחס נשאר אותו יחס כמו במרגלים שנשלחו לשם כך. אבל בקרב העם היחס כבר התהפך.
אם בדור המדבר היו רק שני צדיקים עם עין טובה מול עשרה רואי שחורות והעם נמשך אחר מפיצי הדיבה, כיום המצב הפוך. רובו הגדול של העם מאמין בצדקת הדרך, אוהב את ארצו, גאה בלוחמיו ומסרב להיכנע למסעות הפחד והייאוש.
דור המדבר, העם שיצא ממצרים עם תודעה של עבדות, סיים את תפקידו. הדור הצעיר, דור של חירות, של גבורה, שרוח השם בקרבו, ניצב איתן ככל שידרש ורואה את הטוב. אנחנו מבינים היטב שעל אף הקשיים והאתגרים, קריאתם של יהושע וכלב היא הקריאה שלנו: "הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד".
