17.07.26 – ג' באב התשפ"ו
״ה׳ אֱלֹהֵיכֶם הִרְבָּה אֶתְכֶם… אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טׇרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם. הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים וִידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם וַאֲשִׂימֵם בְּרָאשֵׁיכֶם״.
אפשר שמשה שהוציאם ממצרים וקרע להם את הים והוריד את המן והגיז את השליו, לא היה יכול לדונם?! אלא כך אמר להם משה: ה' אלהיכם הרבה אתכם – הגדיל והרים אתכם על דייניכם, נטל את העונש מכם ונתנו על הדיינים. אם חייבתי ממון שלא כדין – נפשות אני נתבע (רש״י).
משה אינו חושש מקושי, הוא לא נרתע ממשימות מאתגרות, אבל הוא ירא מגודל האחריות. הוא מבין שכל הכרעה ציבורית נושאת עמה אחריות כבדה, כי ככל שהסמכות רבה יותר כך האחריות גדולה יותר.
זהו אולי ההבדל העמוק ביותר בין מנהיגות אמיתית לבין שלטון כוחני. מנהיג יודע שלא הכול מותר לו, גם אם איש אינו יכול לעצור אותו. יש דין, יש דיין, ויש מי שבוחן כל החלטה וכל מעשה.
מי שהתבונן בזמן האחרון על המתרחש במדינת ישראל, היה יכול להבחין בשתי תפיסות עולם מנוגדות.
מן הצד האחד, ממשלה וכנסת שנבחרו על ידי הציבור, שמחויבות לעמוד לבחירתו פעם אחר פעם, לתת דין וחשבון על מעשיהן, לשאת באחריות להחלטותיהן ולפעול, גם בתוך מחלוקות קשות, למען עתידה של המדינה.
ומן הצד האחר, מערכת של פקידים ומשפטנים, שלעיתים נוהגת כאילו אינה חייבת דין וחשבון לאיש. פעם אחר פעם מתקבלות הכרעות בעלות משמעות ציבורית עצומה, ללא אחריות ציבורית וללא מבחן הבוחר. חוקים שעברו לאחר דיונים ארוכים ועבודה של חודשים ושנים מוצאים את עצמם מתבטלים ב״החלטה שיפוטית״ קצרה, מבלי שמי שקיבל את ההחלטה יידרש אי פעם לתת עליה את הדין בפני הציבור.
אין מחלוקת בעם שהם לא יחרחרו בה יותר ריב ומדון, בסיוע אופוזיציה נחשלת ושופרות תעמולה בתקשורת, ואין חומר בעירה שהם עוד לא שפכו כאן כדי לפרק אותנו מבפנים. ולכל זה יש הסבר אחד, הם התרגלו לא לשלם על הטעויות שלהם. בקרוב נלמד אותם שיעור חשוב בדמוקרטיה.
במדינה דמוקרטית, מי שמבקש לעצב את דרכה של האומה צריך גם לזכות באמון הציבור וגם לשאת באחריות כלפי האומה. ומי שמבקש להשפיע על דעת הקהל, יעשה זאת בשוק חופשי ולא באמצעות מונופול דורסני על התודעה. אמש במליאת הכנסת, הסרנו את שלשלאות התעמולה מעל חירות התודעה של העם והפכנו את הייעוץ המשפטי לממשלה שמנסה לבצע כאן הפיכה משטרית בחסות בג״צ להערת שוליים קטנה.
שלמה המלך מתאר בספר קהלת את תחושת הכוח המדומה של האדם:
״שְׂמַח בָּחוּר בְּיַלְדוּתֶיךָ וִיטִיבְךָ לִבְּךָ בִּימֵי בְחוּרוֹתֶיךָ וְהַלֵּךְ בְּדַרְכֵי לִבְּךָ וּבְמַרְאֵי עֵינֶיךָ״. אדם חושב שהכוח בידיו והוא עושה מה שבא לו ואיך שנראה לו בלי חשבון. לטווח הקצר זה נכון, הרבה שנים עוברות והכל בסדר, אבל שלמה המלך מלמד אותנו שבסוף מגיע החשבון: ״וְדָע כִּי עַל כׇּל אֵלֶּה יְבִיאֲךָ הָאֱלֹהִים בַּמִּשְׁפָּט״… לא לעולם חוסן.
זהו היסוד של פרשתנו: אין סמכות בלי אחריות. אין כוח בלי חשבון. אין הנהגה אמיתית בלי ענווה ויראת שמים.
ומתוך ההבנה הזו נתפלל להגשמת חזון ישעיה מהפטרת השבוע: ״וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה אַחֲרֵי כֵן יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק קִרְיָה נֶאֱמָנָה״.
