חג הפסח – 01.04.26 – י"ד בניסן התשפ"ו
״עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם, וַיּוֹצִיאֵנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה. וְאִלּוּ לֹא הוֹצִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אֲבוֹתֵינוּ מִמִּצְרָיִם, עֲדַיִן אֲנַחְנוּ וּבָנֵינוּ וּבְנֵי בָנֵינוּ מְשֻׁעְבָּדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם״ (הגדה של פסח).
באמת? עדיין היינו עבדים? הרי העולם התקדם, העבדות כבר לא ממש באופנה, ולכאורה ממילא היינו משתחררים.
אבל האמת עמוקה יותר.
העולם לא השתנה מעצמו, הוא השתנה בזכותנו. יציאת מצרים לא הייתה רק שחרור של עם אחד, אלא רגע מכונן שהכניס לעולם את רעיון החירות. כשעם ישראל יצא ממצרים וקיבל את התורה, הוא הניח את היסודות למוסר, לצדק ולשאיפה האנושית להיות בן חורין. בלי הרגע הזה, גם העולם לא היה נראה כפי שהוא היום.
הרצון להיות בני חורין, לא רק גופנית אלא גם רוחנית ולאומית, הוא הכוח שמלווה אותנו לאורך הדורות. הוא זה שהחזיק אותנו מעל המים מול גלים של צרות, והוא זה שמניע אותנו גם היום להילחם על קיומנו, על חירותנו ועל עתידנו.
אבל חירות אמיתית לא מגיעה בן רגע.
גם ביציאת מצרים זה לקח זמן. מכה אחר מכה, ופרעה עדיין מקשה את לבו. גם אחרי מכת בכורות והכניעה לרגע, הוא שב ורודף אחרי עם ישראל, עד שטבע בים סוף. וגם לאחר היציאה, ארבעים שנה של תהליך, עד שהשתחררנו מתודעת העבד והפכנו לעם חופשי בארצו.
כך גם בזמננו, גאולה קמעא קמעא. חזרנו לארצנו, בנינו מדינה, ואנחנו עדיין בעיצומו של התהליך: מבינים את גודל האחריות, מתגברים כארי מול אויבינו, ופועלים בנחישות להבטיח את נצח ישראל. זה לא קורה ביום אחד, אבל זה קורה. באומץ, בהתמדה, ובביטחון.
במשך כאלפיים שנה אמרו אבותינו בליל הסדר:
״הָשַׁתָּא הָכָא עַבְדֵי, לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל בְּנֵי חוֹרִין״.
והיום אנחנו כאן. בתוך התהליך, בעיצומה של הגאולה.
אבל יש מי שעדיין נאחזים בתודעת העבד, אינם שותפים לתקווה ולאמונה, ועושים הכל כדי להחליש אותנו. עומדים עם סטופר לראש הממשלה וללוחמים שלנו ומתבוססים בתעמולה תבוסתנית. אל יהי חלקנו עמהם.
עבדי הזמן עבדי עבדים, עבד ה׳ הוא לבד חופשי (ריה״ל). עם הנצח לא עומד עם סטופר, לא מפחד מדרך ארוכה.
אנחנו בני חורין. בוחרים בעצמנו, מחליטים בעצמנו, לא מתנצלים על עצם קיומנו, ומבטיחים את נצח ישראל.
